טיסות זולות

ציפור מדבר: לטוס מעל שביל ישראל עד לאילת – ynet ידיעות אחרונות

שבת, 8 בבוקר. ארבעה מטוסי אולטרה-לייט מוכנים אחרי תדריך להמראה משדה התעופה של ראשון לציון. הכיוון: מזרחה ודרומה עד אילת – הנקודה הסופית של שביל ישראל מהאוויר.
 
לאחר שטסנו כחצי יום מהצפון למרכז, אנחנו מוכנים לנוף המדברי שממתין למעופפי השבילים שהחליטו לעשות את כל שביל ישראל, אבל בגובה של כמה מאות מטרים ובזמן קצר יחסית של ארבע שעות.
 
 
 
אם בחצי הראשון טסנו חמישה מטוסים, בחלק השני “ירד” מטוס אחד עקב תוכניות מוקדמות של זוג טייסים, ונשארנו ארבעה בלבד: שלישייה במבנה ועוד אחד מאסף וגם מצלם. מזג האוויר בבוקר היה מעט ערפילי, אבל קיווינו שיתבהר במשך היום, וכך אכן קרה.
 
טסים לכיוון השמש, ומתחתינו  הופיעו שדותיה הירוקים-חומים של אזור השפלה, כשיער בן שמן השתרע לכל עבר כמו שיער ירוק על ראשה. לפתע קיבלנו מיקרו-קוסמוס של ישראל ואתריה, כשמיני ישראל ניבט מלמטה. בסמוך, מוזיאון הטנקים הלאומי – לטרון – ומיד אחריו מנזר של הזרם הטראפיסטי הצרפתי, שמוכר יותר כמנזר השתקנים.
 
הרי יהודה בישרו שהנה מתקרבת ירושלים. לצערנו גיחה מעל ירושלים ואתריה היפים לא התקיימה, היות והאזור אסור בטיסה, אבל גשר המיתרים הנישא לגובה סימן שאכן היא נמצאת שם.
 
משם לעבר עמק האלה ההיסטורי ותל עזקה, והנה נחשפים עתיקות בית גוברין. העיר העתיקה, שבימי השלטון הרומי נקראה “אלווטרופוליס”, כלומר “עיר בני החורין”, הציגה לנו את מיטב מִבְניה ובעיקר את האמפיתאטרון הרומי שלה שנראה היטב מהאוויר.


טסים בכיוון מזרח. השדות החקלאיים של השפלה (צילום: זיו ריינשטיין)

 

סטייה קטנה מהשביל, אבל למטרה טובה

הנוף החל יותר ויותר לקבל גוון צהוב-חום, והשטחים הירוקים החלו להיעלם. הגענו אל ספר המדבר. יערות להב, דבירה ויתיר יהיו השריד האחרון לירוק שנראה בשעות הקרובות.
 
בקעת באר שבע-ערד נראתה כמו מישור גדול מנוקד בישובי הפזורה הבדואית, כשעל גבעה קטנה ובולטת צץ לו תל ערד – עיר כנענית בת יותר מ-3,000 שנה – שבה עברו גם אבותינו בניסיונם להיכנס אל הארץ המובטחת. העיר מבוצרת בחומה ומגדלי שמירה הנראים היטב מהאוויר, כשמסביבם עדרי הצאן המחפשים נואשות עשב במדבר ההולך ומתפשט.
 
סטייה קטנה מנתיב השביל, אבל למטרה טובה, ביצעו המטוסים לכיוון העיר דימונה בכדי לעבור מעל אחת מנקודות השיא של המטס – המכתש הגדול.
 
יצירת המופת של הפַּסָּל האלמותי, הלא הוא בורא עולם, נראתה מרהיבה בגובה של כקילומטר כששלישיית המטוסים חצתה אותו לכיוון הסנפיר הגדול, הידוע כמסלול טיול קשה לשביליסטים הרגליים, אבל כזה ששווה את המאמץ.


סְפַר המדבר. שריד אחרון לירוק בעיניים מעתה והלאה
 
חזרה על נתיב השביל, קיבל אותנו המדבר בכל אונו. הנוף הצחיח מעל מדבר צין, הוואדיות למרגלות ההרים והצורות המפוסלות בסלעי הגיר והקירטון היו למרחבים אין-סופיים, כשרק כמה מטוסים לבנים הפריעו את ההרמוניה בצבעי חום לגווניו השונים.
 
אבל הרמוניה לחוד ומציאות לחוד: לפתע נשמע בקשר קולו של ערן פלג, אחד הטייסים ומיוזמי הפרויקט, שדיווח על חשש לתקלה במטוסו. לא לקחנו סיכון, והחלטנו לאתר את המנחת הקרוב למקום מטוסינו ולבדוק האם יש ממש במצוקתו של האולטרה-לייט.
 
מנחת רמון היה הנקודה שבה הוחלט לבצע את האנליזה הטייסית. בזה אחר זה נחתו להם ארבעת המטוסים, עם תקווה בלב שהכל יהיה בסדר. לאחר חילוץ רגליים ושלפוחית בטבע, מיהרנו לראות מה פשר התקלה.
 
מיטב המוחות התגודדו סביב המטוס, מנסים לאתר את הבעיה. הסתבר שיש נזילה מהמנוע ואי אפשר לעצור אותה. בלב כבד ערן וחומי, חברו למטוס, נאלצו להישאר על הקרקע ולא זכו לסיים את שביל ישראל מהאוויר – הפרויקט שתכננו כה רבות ביבשה, ולאחר מכן גם באוויר.
 
אבל טייסים כמו טייסים, דבקים במשימה עד סופה. וכך, המשיכו להם שלושת המטוסים בדרכם לכבוש את שביל ישראל עד תומו, לא לפני שהזעקנו חילוץ עבור חברינו המקורקעים.
 
התמונות של המטוס המקורקע מהאוויר צבטו בלב, אבל החיים וגם הטיסה ממשיכים. וערן וחומי, הם עוד ישלימו את הקטע החסר בעתיד, כך הבטיח ערן.


מיטב המוחות בודקים את הבעיה. המטוס המקורקע במנחת רמון
כמה שניות באוויר וכבר נגלה אלינו עוד פלא גיאולוגי, אבל הפעם הרבה יותר גדול – מכתש רמון – שאורכו כ-40 ק”מ. כמו נתיב השביל, חצינו גם אנחנו את המכתש המרהיב בצבעיו השונים והגענו אל נחל נקרות.
 
הנחל הרחב איפשר לנו לטוס בתוכו בזה אחר זה בגובה יחסית נמוך, כשמתחתינו מכוניות ומטיילים מנופפים לשלום. הנחל שזרם מזרחה נשפך לערבה ואנחנו יחד איתו, מתחילים להרגיש שעברנו את רוב הדרך, אבל עדיין נשארה כברת דרך עד ליעד הסופי.
 
הנקודה הבאה שבה תכננו לעצור היתה מושב פארן שבערבה התיכונה. במושב שסמוך לנחל פארן הרחב, שאורכו כ-150 ק”מ, ישנו מנחת די חדיש ששימש לנו כ”מסעדה עבור המטוסים” שלנו.
 
למרות שמיכלי הדלק במטוס יכולים לגמוא את כל הארץ, מצפון לדרום, ללא תדלוק, מלאנו דלק ליתר ביטחון, כי כמו שאומר חוק הטייסים: לטיסה יוצאים עם מיכלי דלק מלאים, ושתן ריקים.
 
אז אחרי שתרמנו את חלקנו למדבר הצחיח, העצירה הבאה שלנו תהיה בנקודת הסיום בשדה התעופה של אילת. ממשיכים בערבה וחולפים מעל לאגם המלאכותי של נאות סמדר, שמהאוויר נראה כמו מקור מים מרענן ומזמין, מלא עצי דקל וירוק.
 
משם לוקחים מעל מזרחה כדי לטוס במקביל לכביש 90, שממש כמונו חוצה את המדינה, והמכוניות הקטנטנות שנוסעות עליו. הרי אילת מתגלים מימיננו, כשאנחנו טסים מעל צוקי תמנע והרי הגרניט האדומים.


קילומטרים של מדבר בלתי נגמר. הנוף מעינו של המטוס
 
זהו, אוטוטו זה נגמר. מגדל הפיקוח באילת כבר נשמע בקשר, מוסר לנו את המסלול שעליו יסתיים הטיול בשמיים. אנחנו נכנסים לתוך השטח האווירי של הים האדום, מלונותיה של אילת צפופים
 ונושקים למים, ובסיבוב פרסה אנו מגיעים לנחיתה מכיוון דרום לצפון. הולכים ומאבדים גובה עד שגלגלי המטוס חורקים בקרקע.
 
התחלנו את הטיסה הראשונה בצפון עם חמישה מטוסים, סיימנו למחרת עם שלושה בדרום. “קודקוד, הנשר נחת בקן – תם מבצע שביל ישראל מהאוויר”.
 
שמחים ונרגשים, קשרנו את המטוסים נגד הרוח הדרום-מערבית החזקה של אילת, ויצאנו למסעדה הקרובה לחגוג את השלמת המשימה. לפחות עד הפעם הבאה, מי יודע אולי בשחייה…


מטוסינו נחתו בשלום. הטייסים בדרך לחגוג באילת
 
 

source

עוד פוסטים בנושא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.